כולנו מקבלים כמובנת מאליה את העובדה שאנחנו מטופלים על ידי רופאות ורופאים מהטובים בעולם, שלהם רקע מדעי רחב ויסודי, חשיבה ביקורתית ובקיאות במיטב המחקרים והטכנולוגיות החדשות, אך כל זה לא קרה במקרה: זהו הישג מתמשך של בתי הספר לרפואה בישראל, שהושג בזכות סגל ההוראה שלהם - מיטב החוקרים בתחומי הסרטן, המחלות הזיהומיות, ביואינפורמטיקה, הנדסה גנטית, ננו-טכנולוגיה ועוד.
יתרה מזו, בשנים האחרונות נפתחו בישראל תכניות כמו תכנית אילנות של אוניברסיטת בר אילן להכשרת מנהיגות רפואית לפריפריה; בית הספר לרפואה במכון ויצמן מתכנן להתמקד בהכשרת רופאים-חוקרים, ובית הספר לרפואה שאמור להיפתח באוניברסיטת חיפה יסייע בהכשרת רופאים לצפון הארץ.
יש כמובן עוד הרבה מה לשפר ולשנות (תכנית לימודים במקצועות המדעיים לא יכולה לעמוד במקום) ויש גם מה לתקן, בין היתר בשיפור הגישה כלפי החולים ובחיבור לחברה הישראלית על גווניה. כיום, בתי הספר לרפואה מקדישים לכך מאמצים רבים.
כיוון שפתיחת ביה"ס לרפואה ברייכמן לא מלווה בפתיחת בית חולים חדש או תוספת מחלקות לבתי חולים קיימים, בית הספר החדש לא יוכל להגדיל את מספר תלמידי הרפואה, גם לא בסטודנט אחד
גם במספר הסטודנטים לרפואה בישראל חל שינוי מהותי. עד לאחרונה אישרה המדינה לבתי הספר לרפואה מכסות להכשרת 800 רופאים חדשים בשנה בלבד והסתמכה בנוסף על עולים חדשים ועל ישראלים שלמדו רפואה בחו"ל. עם זאת, לאור הירידה במספרם, קיבלו בתי הספר לרפואה אישור להגדיל את מספר הסטודנטים ל-1,060 ובתוך שנים ספורות צפויה הגדלה לכ-2,000 (בהתאם ליעד שקבעה המדינה ל-2030). הגדלת המכסה תאפשר כמובן להקל מעט את תנאי הקבלה. בבית הספר לרפואה בתל אביב, למשל, הורחבו כבר השנה מסלולי קבלה לאוכלוסיות הסובלות מתת-ייצוג.
האתגר הגדול ביותר, המקשה על הגדלת מספר הסטודנטים לרפואה, הוא המחסור בשדות קליניים, כלומר, מחלקות ומרפאות שילמדו את הסטודנטים באופן מעשי. בישראל כמעט שלא נפתחים בתי חולים חדשים. השניים האחרונים שנפתחו הם וולפסון (1980) ואסותא אשדוד (2017), מה שהפך את השדות הקליניים למשאב לאומי מצומצם שצריך לנהלו בקפידה. לכן, בתי הספר לרפואה ומשרד הבריאות שוקדים כעת על פתרונות שונים, הכוללים גם את הרחבת ההוראה במסגרת מרפאות קופות החולים בקהילה וכן מיצוי טוב יותר של השדות הקיימים.
והנה, בניגוד גמור למהלך הסדור והיסודי של הקמת בתי ספר לרפואה במכון ויצמן ואוניברסיטת חיפה ולמהלך הלאומי של הרחבת השדות הקליניים, אנו רואים מהלך דורסני להקמת בית ספר לרפואה באוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי), המלווה בקמפיין שכאילו נלקח היישר מעולמות הפוליטיקה. לפי הקמפיין, בית הספר ברייכמן יציל את בתי החולים מקריסה, יחזק את הפריפריה, יתקן את העיוותים באופן הקבלה ללימודים ואפילו ימציא שדות קליניים חדשים. ברוח הזמן, הקמפיין גם פונה נגד האקדמיה ואוניברסיטאות המחקר הציבוריות.
אך האמת היא פשוטה: לאוניברסיטת רייכמן אין עדיין יכולת אקדמית להכשיר סטודנטים לרפואה בשנים הפרה-קליניות ואין לה יכולת להוסיף שדות קליניים למאגר הקיים. פתיחת הפקולטה ברייכמן כעת לא רק שלא תשרת את הרפואה בישראל, אלא היא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לעולם הבריאות של כולנו.
באוניברסיטת רייכמן, יחד עם שר החינוך קיש, פועלים להורדת הרף האקדמי הנדרש. הורדת תנאי סף תוך ויתור על בסיס מדעי מוצק בתחומי הביולוגיה היא בדיוק ההפך ממצוינות רפואית
ראשית, ההכשרה הפרה-קלינית. בעוד שלימודי הרפואה בעולם כולו מתבססים על תשתית מדעית בתחומי הביולוגיה, הביוכימיה, האנטומיה, הפתולוגיה וכדומה, אוניברסיטת רייכמן הציגה תשתית בתחומי הפסיכולוגיה והמחשבים. לכן הקמת בית הספר לא אושרה בתחילה על ידי המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג).
והנה, במקום להשקיע ולהקים את התשתיות הנדרשות בתחומי הביולוגיה, באוניברסיטת רייכמן, ביחד עם שר החינוך יואב קיש, פועלים להורדת הרף האקדמי הנדרש. הורדת תנאי סף תוך ויתור על בסיס מדעי מוצק בתחומי הביולוגיה היא בדיוק ההפך ממצוינות רפואית. מי מאיתנו ירצה לקבל טיפול מרופא שלמד במוסד שהוריד את הרמה האקדמית ושהלימודים בו מתבססים על חוגים לפסיכולוגיה ולמחשבים?
שנית, השדות הקליניים. עיקר הקמפיין של אוניברסיטת רייכמן נוגע להגדלת מספר תלמידי הרפואה בישראל, במקום שיצטרכו לנסוע ללמוד בחו"ל. לכאורה, טיעון מנצח. בפועל, אחיזת עיניים. צוואר הבקבוק להגדלת מספר הסטודנטים הוא כאמור המחסור בשדות הקליניים, המחלקות בבתי החולים. כיוון שפתיחת בית הספר לרפואה ברייכמן לא מלווה בפתיחת בית חולים חדש או תוספת מחלקות לבתי חולים קיימים, בית הספר החדש לא יוכל להגדיל את מספר תלמידי הרפואה, גם לא בסטודנט אחד.
חמור מכך: פתיחת בית ספר לרפואה באוניברסיטה פרטית היא למעשה קנייה בכסף רב של שדות קליניים ציבוריים, שהם הרכוש של כולנו, והעברתם לידי מי שמסוגל לשלם כ-100 אלף שקל בשנה (שכר הלימוד המתוכנן ברייכמן), לעומת כ-11 אלף שקל לשנה באוניברסיטאות הציבוריות. אלה לימודים לעשירים בלבד.
אותי זה מדאיג מאוד, אך לא בגלל תפקידי כראש בית ספר לרפואה. עם תג מחיר כה גבוה, רק מי שלא יתקבל לאחד מבתי הספר המעולים הקיימים יבחר ברייכמן. אני מודאג מאוד כרופא וכמי שמכיר היטב את מערכת הבריאות בישראל. הקמת בית ספר לרפואה תוך הורדת תנאי הסף האקדמיים לא רק גרועה כשלעצמה, אלא היא גם תקדים מסוכן. כעת יוכלו מכללות פרטיות נוספות לפתוח בתי ספר לרפואה בתשלום גבוה אך באיכות נמוכה.
כיוון שאין מדובר בתוספת שדות קליניים, אלא רק העברת שדות מאוניברסיטאות המחקר למוסדות פרטיים, זהו "משחק סכום אפס", שבסופו יהיו פחות רופאים בעלי הכשרה אקדמית מצוינת ויותר רופאים בעלי הכשרה מקצועית-טכנית בלבד. האם אלה הרופאים שהיינו רוצים שיטפלו בנו בעוד עשר שנים?
הכותב, פרופ' עידו וולף, הוא ראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
